שלושה אקלימים, לא מדינה אחת
וייטנאם משתרעת על כ-1,650 ק״מ מצפון לדרום, ויש בה שלושה אזורי אקלים נפרדים לגמרי. זו העובדה החשובה ביותר בבחירת יעדים — חודש שמושלם בצפון יכול להיות מוצף במרכז.
צפון (האנוי, נין בין, הא לונג, סאפא): חורף אמיתי בדצמבר–פברואר, אפרורי ולח. הא לונג נעלמת בערפל ים בין ינואר למרץ — הסירות יוצאות, אבל לא רואים כלום. ספטמבר–נובמבר הוא דווקא החלון היפה שם.
מרכז (הואה, דה נאנג, הוי אן, דונג הוי ופונג נה): יבש ונעים מפברואר עד אוגוסט, ואז עונת טייפונים ושיטפונות מספטמבר עד דצמבר. הוי אן מוצפת כמעט מדי שנה באוקטובר–נובמבר, והואה היא העיר הגשומה בוייטנאם.
דרום (הו צ׳י מין, המקונג, פו קווק): חם כל השנה בלי חורף. יבש מדצמבר עד אפריל, ובעונת הגשמים מדובר בממטר עז אחד אחר הצהריים ולא ביום אבוד.
כמה ימים לתת לכל מקום
הטעות הנפוצה ביותר היא לדחוס. כל מעבר ארוך גוזל חצי יום עד יום, ומסלול עם שישה מעברים מרגיש כמו עבודה. הנה החלוקה שעובדת לרוב האנשים:
- האנוי — 2 עד 3 ימים. גם נקודת הנחיתה של הטיסה הישירה מתל אביב
- נין בין — יום מלא לפחות, שניים כדי לעשות את זה בנחת
- הא לונג — לילה אחד על סירה, כלומר יומיים
- סאפא — 2 עד 3 ימים, ועוד נסיעה של שש שעות או רכבת לילה מהאנוי
- הואה — יומיים
- הוי אן — 2 עד 3 ימים
- דה נאנג — יום או שניים, או בסיס לטיולי יום
- הו צ׳י מין — יומיים, שלושה עם המקונג
- דונג הוי — אפס. זו עיר מעבר, לא יעד
הכלל הפשוט: אזור אחד וחצי לכל עשרה ימים. מסלול שבועיים או מסלול 10 ימים מראים איך זה נראה בפועל.